חברים, אני רוצה לשתף אותכם בחוויה מרגשת: היום סיימתי טיפול בנער בן 13 שסבל מטריכוטילומניה, ומשך הטיפול ערך בסך הכל חמש פגישות!

מדובר בנער חרדי שסבל מתלישת שיער כפייתית במשך מספר שנים, עבר טיפול ריגשי, נוירולוגים, פסיכיאטר-ילדים ובסופו של דבר הופנה אלי.
אני זוכר היטב איך שבפגישה הראשונה ילד ישב בשקט, כל כולו מפגין חוסר רצון לשתף פעולה. הוריו נכחו גם הם, והסבירו בעדינות את הבעיה. בעצם לא היה צורך בהסבר: כמה קרחות קטנות על ראשו סיפרו די והותר על סבלו של נער מתבגר שמתבייש במה שיש לו ולא מצליח להתגבר על כך לבד. והנה גם הוריו עכשיו מסבירים למטפל כמה הוא ניסה ונכשל…

הפגישות הבאות גם לא היו קלות. הוריו לא נכחו בחדר, אך הנער התבצר בתוך עצמו וטען בתוקף שאין לו שום בעיה, שהפסיק בתלישת שיער "כבר לפני שבוע" ובכלל מצבו כעת הכי טוב מאי-פעם. לא ניסיתי לעמת אותו עם בושתו ולשכנע אותו שקיומה של הבעיה. השקעתי על בניית קשר אישי, קשר של אמון. חיפשתי את כוחותיו ומעלותיו של הנער והפגנתי את הערצתי כלפי מאמציו. נתתי לו להבין, ששיקולי הוריו אינם מעניינים אותי (כגון "מה יגידו עליו בעוד כמה שנים, בשידוכים?") וחשוב לי שיהיה גאה בעצמו. נתתי לו להבין שאני מאמין בו וסומך עליו לגמרי. בתמימות גמורה.

והנער העריך זאת מאד. הרי בסביבתו הקרובה כבר לא האמינו לו, ואם הורים שלך לא מאמינים לך, מי כבר יאמין לך בעולם הזה? אתה מרגיש בודד. מצדיק את עצמך כל עת כדי לא להיות "סתם עוד אחד". לא מספיק שאתה תקוע עם בעיה שכזאת ומרגיש דפוק, אז עוד לא מאמינים לך. אז אתה דפוק כפליים. אך לא בשביל המטפל. האיש המצחיק הזה עם כובע קסקט, שגר בעיר אחרת, שייך לקהילה אחרת. זה שאתה בא אליו כל שבוע ואתה יודע טוב מאד שהוא לא ישפוט אותך. גם אם הקרחות התרחבו. הוא יאמין לך, ויגרום לך רצון להצדיק את האמון, בכל מחיר. בכוחות שכבר אינם, בייאוש – לא מעניין במה, העיקר להצדיק. כבר אכזבתי את ההורים, אבל אסור לאכזב אותו. הוא העוגן היחיד בעולם שמאמין לי, ואני לא אבגוד בו! אעשה את מה שכבר אי אפשר, אבל  אעשה, ואשמח אותו. ולאורך זמן.

ונכון שיש שיגידו: "טריכוטילומניה היא הפרעה קשה שלעיתים רבות חוזרת", "הטיפול בה הוא תחזוקתי בלבד כל פעם שהבעיה תחזור, להרחיק אותה עוד". לא יודע מה לגבי זה. מבחינתי המדד של "טיפול טוב" זה לטפל בבעיה, למגר אותה ולא להרחיק אותה לעוד כמה שנים. אולי אני "מתפס על עץ גבוה", אבל לא מעניין אותי דבר: מבחינתי הטיפול צריך לסיים עם הבעיה. זה הרף שאני מציב לעצמי בטיפול באנשים הפונים לעזרתי. נקווה לטוב ונמשיך להתפלל בשביל הילד הזה, ובשביל כל אותם מאות ילדים וילדות, נערים ונערות בכל העולם שסובלים מדבר הזה, שימצאו פתרון לסבלם ויוכלו לשקם את חייהם בנעימים.