קוראים יקרים, בפוסט זה רציתי לחלוק איתכם משהו אישי, כלומר ״מה הכי קשה לי בטיפול?״

אז, דבר הראשון שקשה לי, זה כשהמטופל או המטופלת מסרבים לטיפול. נניח במקרה בו הורים מביאים לטיפול את הילד הגדול שלהם, שכלל לא סבור שיש בעיה כלשהי שעליו לעבוד עליה. או במקרה בו הורים מביאים ילד קטן ולא מסבירים לו לאן לוקחים אותו, מה תפקידו של המטפל ומהי בכלל הבעיה. אולי הילד לא מתנגד לטיפול, אך לא מבין בכלל מה זה, כי הורים לא הסבירו לו. כנראה חשבו שלהסביר לילד זה תפקידו של המטפל.

דבר שני שקשה לי, הוא מקרה בו המטופל לא סובל במיוחד מהבעיה באופן רציף ומוטיבציה שלו איננה גבוהה. לדוגמה, מגיע אדם עם שאלה איך לטפל בחרדות שבאו בעקבות התקף פאניקה גדול. אלא מה, תסמיני החרדה פוקדים אותו לעיתים נדירות (נגיד פעם בחודש). למעשה, אדם כזה לא ״חי עם החרדה״ – תסמיני חרדה לא מלווים אותו בשגרת יום יום, הוא מרגיש ש״אפשר לחיות עם זה״ והמוטיבציה לשלו עזור לעצמו הינה ברמה בינונית.  בנוסף, עקב תדירות נמוכה של החרדות לא יהיו כאן הרבה הזדמנויות לתרגל את הנלמד בטיפול, וקיים סיכוי שהטיפול ייתקע.

כמובן שבמקרה כזה אעשה את כל התלוי בי על מנת לאתגר את המטופל, כולל שימוש בטכניקות היוצרות חרדה ״כאן ועכשיו״ בחדר. למי שלא יודע, קיימת אפשרות ״לייצר״ חרדה אמיתית בעזרת תרגיל נשימה מהירה-מוגזמת וכך להביא את סימפטומי החרדה לחדר טיפול.

עבודת המטפל רצופה באתגרים שונים וייחודיים ביותר, ועל המטפל להיות מוכן אליהם. יצירתיות – היא מאפיין חשוב מאד של המטפל, והיא זו שעושה את עבודתו לייחודית ומבוקשת בציבור המטופלים.