בריאות הנפש בישראל
בעבר הלא רחוק היה ניתן לומר ששירותי בריאות הנפש בישראל ניתנים ברמה גבוהה. מערכי טיפול ושיקום נפשי עושים את עבודתם נאמנה ואין איש או אשה בישראל שנופלים בין הכסאות ללא מענה.
אולם, בחודש יולי 2015 נכנסה לתוקף הרפורמה בבריאות הנפש וככל 'רפורמה' (שם נרדף לצימצום שירותים והוזלת הוצאות מקופה הציבורית) גם כאן הורגשה "הצרת החגורה" של משרד האוצר. האחריות על תחום בריאות הנפש, שעד כה הייתה נתונה ישירות תחת משרד הבריאות, עברה לאחריותם של קופות החולים (שבכלל לא רצו בכך, וקיבלו את המטלה כמיותרת ומרגיזה, המביאה להוצאות מיותרות). "מצב הרוח" של הקופות הורגש אף הוא בכמות ואיכות השירותים בתחום בריאות הנפש.
הרפורמה בבריאות הנפש
מה רצתה להשיג הרפורמה ומה קיבלנו בפועל?
להלן מספר דוגמאות מה חשבו להועיל הוגי הרפורמה. וכך היו סבורים:
- בעבר (כששירותי בר"ן היו תחת משרד הבריאות) כל מרפאה נתנה מספר מפגשים כפי הצורך, בלי לצמצם, בבחינת "יש מי שישלם". כעת, כל מפגש ממומן מתקציב קופת החולים ולא יהיה בזבוז מיותר של כספי הציבור.
- בעקבות ריבוי המפגשים (כנ"ל) המתנה לקבלת השירות הייתה מתארכת. כעת, אנו נצמצם את מספר המפגשים למינימום וכך התורים יתקצרו לרווחת המטופלים העומדים בתור.
- פעם היו משתמשים בטיפולים פסיכולוגיים ארוכים, כעת נגמרה החגיגה: אנו "נייעל" את המערכת בטיפולים קצרי-מועד וכך נשפר את חבילת השירות לציבור.
ומה קרה בפועל?
כמובן נוצר הפער בין הרצוי למצוי וזה מה שהציבור הישראלי קיבל:
(כנגד שלושת הדוגמאות הנ"ל)
- עברה לה שנה שלימה, וקופות החולים לא ממהרות לפתח מערכי בריאות הנפש שקרסו ונסגרו להם בעקבות הרפורמה. אים מספיק מענים לציבור.
- כמות המפגשים אמנם צומצמה, אולם הכמות החדשה הייתה בלתי מספקת: סדרה של 8-10 מפגשי טיפול פסיכולוגי למבוגר, 12 לילד.
פסיכיאטר – 4 מפגשים בשנה. מה ניתן לעשות בכמות דלה שכזו? כלום. לכן, סדרה טיפולית הפכה לגלתי יעילה, ובאופן "יוצא מן הכלל" נאלצים לאשר קיום מפגשים נוספים "כפי הצורך", התורים מתארכים עוד יותר מאשר לפני הרפורמה (מה שמבטל את משמעותה לחלוטין). - אנשים רבים זקוקים לטיפול הארוך, וטיפולים קצרי-מועד לא נתנו להם מענה ראוי. שוב השוקת השבורה…
אולם עוד לא הגענו לדובדבן שבקצפת: בעוד שהמתמודדים עם מחלות כרוניות מורכבות (סכיזופרניה, מאניה-דפרסיה) ממשיכים לקבל את הליווי המגיע להם (בשל חומרת מצבם+מקבלים את הליווי של 'סל שיקום', שעודנו קיים תחת משרד הבריאות), הרי שאלו המתמודדים עם דברים "קלים" יותר (דיכאון קליני כבד, הפרעת אישיות, הפרעת חרדה, אוסידי) מוצאים את עצמם הולכים לאיבוד ודלתות המרפאות די מהר נסגרות בפניהם לאחר "מיצוי מענה" הדל שהוקצב להם על פי הרפורמה.
ומה עוזר השירות הפרטי?
מאחר והמרפאות לא תמיד מסוגלות לתת למתמודדים מענה ראוי תוך זמן ראוי, ישנם המתמודדים שבוחרים להיעזר בשירות המטפלים הפרטיים, שבזמינות גבוהה מעניקים שירותי ליווי, הכוונה, הגשה לועדות שונות ועוד. נכון שהדבר עולה כסף, אך לעיתים רבות זה משתלם יותר מאשר לחכות מספר חודשים שעו"ס המרפאה יתפנה למלא עבורך טופס של 5 עמודים, שבו תלויים שירותי שיקום שלך.
מהם השירותים הניתנים לנפגעי הנפש באופן פרטי?
בין השירותים העיקריים ניתן למצוא דוגמאות הבאות:
- הכוונה בעת/לאחר משבר נפשי ראשוני
- חיבור למעקב פסיכיאטרי
- ליווי במהלך האשפוז (אם התרחש)
- הגשת תביעת קצבה ב'ביטוח לאומי'
- הגשה לועדת 'סל שיקום' ועזרה בבקשת שירותים מותאמים אישית
- בניית תכנית שיקום פרטנית
- מעקב אחר ביצוע השירותים
ועוד.
שירות פרטי חוסך לא רק אנרגיה ועגמת נפש, אלא גם את הזמן, שהינו גורם קריטי בשיקום מהיר וחזרה לשגרה של אדם שחווה משבר נפשי. ישנה משמעות רבה מאד לזמן, ומטפל פרטי מתאים ביותר לחסוך את הזמן היקר.
ליווי משפחות של נפגעי הנפש
החיים עם בן משפחה חולה אינם פשוטים כלל ועיקר. קשה לקבל אדם שנכותו איננה נראית לעין, ולכאורה נראה כבריא לחלוטין. קשה לקבל ש"יש מחלה נפשית במשפחה שלנו" וקשה להשלים עם המצב שנוצר בבית.
לכך, לפני מספר שנים המדינה החליטה לעזור למשפחות נפגעי הנפש. המדינה ראתה שיש צורך חיוני בתמיכת בני המשפחה, הן בשביל איכות חייהם והן בכדי שיוכלו להבין לליבו של המתמודד ולתמוך בו יותר, מה שישפר את קצב התקדמותו בשיקום. כך נוצרו להם מרכזי מיל"ם (מרכז יעוץ למשפחות) ודומיהם. מרכזי מיל"ם מעניקים 5 מפגשים פרטניים לבני משפחה בדרגת קרבה הראשונה (למתמודד) ולאחר מכן בני המשפחה מוזמנים לטיפול קבוצתי של משפחות דומות. אנשים שומעים סיפורים אישיים, לומדים להתמודד ביחד ולראות את המחלה באור אחר.
גם המטפל הפרטי המלווה את המשפחה עושה עבודה עם הורים, אחים וחברים של המתמודד. תפקידו של המטפל הפרטי – לגייס את סביבתו של המתמודד ולבנות סביבו "חגורת תמיכה".