בשנים האחרונות המושג "פסיכולוגיה יהודית" צובר גלי התעניינות בארץ ובעולם. אנשי מקצוע בתחומי טיפול נפשי מגלים עניין רב כאשר נחשפים למידע שקיים במקורות תורניים לגבי נפש האדם, תפיסת החיים והתמודדות עם תופעות המקשות על תפקוד  בשגרת יום יום כמו למשל חרדות.

1. יסודות המודל היהודי-קבלי, ״מודל הצמצום״.

המודל שלפננו מבוסס על ההכרה שמאחורי כל תפיסה פסיכולוגית ותיאוריה סוציולוגית עומדת תיאולוגיה (חקר הדת), וכמובן שליהדות כבסיס למספר דתות הדומיננטיות ישנה זכות קדימה גם כבסיס לפסיכולוגיה המודרנית.

הלקסיקון של פסיכולוגיה מערבית נשען בעיקרו על תפיסת בידול, כלומר אינדבידואל – ״האני העצמי״ – הוא הציר המרכזי, ואילו הזולת הוא רק ״סביבה״, נספח ל״אני״.

מה הפלא איפא, שלקסיקון זה רווי במונחי יחיד-מול-רבים: בדידות, ניכור, יחסי יריבות ומאבקי כוח, קשיים חברתיים. מאחר שהרי ליד כל ״עצמי״ יהיה עוד ״עצמי״ אחר (וכל אחד ״ימשוך את השמיכה״ לעצמו) אדם מעולם לא מגיע לשביעות רצון.

לעומת זאת, העקרונות הפסיכולוגים הנמצאים בספרות חז"ל והמדרש (ובעיקר בחסידות הקבלית) מכוונים לפרדיגמה של "הצמצום", משם צמחה תפיסת האחדות. המודל מבוסס על רעיון הצמצום האלוקי, על פיו ה' מסיג את עצמו ממרחב האינסופי על מנת לאפשר מקום לבריאה – מהווה מודל פסיכולוגי המתייחס לקשר בין האדם וזולתו.

היסוד של שיטת "פסיכולוגיה יהודית" – הוא האבחנה בין גישה דיאלקטית של קונפליקט (שמקורה בתפיסת "או אני או אתה" כאשר רק אחד מנצח – קין והבל, יעקב ועשיו וכו׳), לעומת הגישה הדיאלוגית של "אני ואתה" המאפשרת לשני הצדדים להתקיים בו זמנית ויכולת לשאת את הכאב והמתח שקיים ביניהם.

"פסיכולוגיה יהודית" באה לידי ביטוי בגישות ברמות עומק שונות. המקיפה והמעמיקה מביניהן היא ה"קבליסטית" (כפי שמבוארת בתורת החסידות, בעיקר חסידות חב"ד).

במרחב הטיפולי אנו תמיד נפגוש אינטראקציה של כוחות הבאים משלושת הנפשות:

1. נפש הבהמית – אחראית על מילוי צרכים הפיזיולוגיים של הגוף (כשם שבהמה דואגת רק לצרכיה הפיזיים),

2. נפש השכלית – אחראית על חשיבה רציונלית במהלך מילוי תפקידים שונים (גם כאמצעי הגנה [רציונליזציה, הכחשה וכו'] – האדם הלוגי והשכלי,

3. נפש האלוהית – אחראית על מילוי צרכים הרוחניים של האדם.

הטיפול יעסוק בקונפליקט בין צרכי הגוף (נפש הבהמית) לבין צרכים שכליים (זהות אישית, ערכים, דרישות המשפחה והחברה ועוד*).

2. ניתוח ״מודל הצמצום״ מנסיון טיפולי.

כדוגמא לעבודה לפי ״מודל הצמצום״, ניתן לקחת הפרעת חרדה:

1. אדם החושב ממקום האגוצנטרי (מרוכז בעצמו) של נפש הבהמית שם דגש על דברים המדאיגים אותו ומוציא את הווייתם מכלל הפרופורציות של המציאות. זאת, מכיון שיהיה מרוכז בעצמו (אגוצנטרי במידה כזו או אחרת) ומצמצם את הראיה שלו אך ורק על מה שקרה לו. תפיסת הנפש הבהמית: ״אם העולם איננו מקום בטוח ועקרונית קיימת סכנה, צריכים להתריע על הסכנות (באצמעות סימפטומים פיזיולוגיים)״. או לחילופין: ״אם קרה משהו מלחיץ, נגביר את קצב הנשימה וקצב הלב על מנת להמלט מהסכנה שכנראה תבוא״.

מדוע לפעמים בוחרת נפש הבהמית בהתנהגויות כאלו שאינן מקדמות אפילו את המטרות שלה? (דוגמא: נשימה מהירה בעת הכניסה למבחן חשוב. נשימה מהירה – הכנת הגוף לבריחה. אבל למה לברוח, הרי אנו דווקא רוצים לעשות את המבחן?) התשובה היא, שנפש הבהמית אינה חושבת בערכי ההגיון. אין לה כל הגיון, מבחינת התפתחות הקוגניטיבית היא לא התפתחה מאז הלידה ויכולת למידה שלה מסתכמת בהתנסויות בלבד (למעשה כמו כל בהמה).

2. לעומת זאת, אדם הרגיל לחשוב ממקום של נפש השכלית, יקבל זוית ראיה רחבה יותר, שתאפשר לו מצד אחד להכיר במגבלויות שלו, אך לא להתעלם מהכוחות שלו ולעשות בהם שימוש ההבדל ביניהם: מעבר בין מקום "ממוקד בעיה", ל"ממוקד פתרון".

3. הטיפול בדכאון – המטרה תהיה לסייע לאדם "ממוקד עצמו" {ממוקד בעיה} להגיע לחשיבה רחבה יותר שתאפשר לו לראות את הסביבה, להשוות את מצבו למצב הסובבים אותו. (ב-NLP זה נקרא REFRAMING)

בהמלך עבודתי בהוסטל לנפגעי הנפש ערכתי תצפית אישית בה ניסיתי לבחון ממבט גישה זו מספר קבוצות שונות של המתמודדים עם סכיזופרניה-הפרנואידית. בסופו של דבר, באמת גיליתי דוגמאות רבות של התעסקות-יתר והתכנסות בתוך ה"עצמי", שלעיתים באה לידי ביטוי בירידה בתפקוד, חרדות ולעיתים מסתיימת באישפוז חוזר (ככלל, חריף יותר מקודמו).

לעומתם, אלו שהיו מעורבים בחיי המסגרת, עובדים, מתנדבים ומסייעים לאחרים, חשו יותר שבעי רצון מחייהם, והתמודדותם עם המחלה הייתה אף קלה יותר ביחס לקבוצה הראשונה.

בעניין התערבות טיפולית – מאוחר יותר הגעתי לכלל מסקנה, שהיות וחולים אלו פגועים גם במבנה מוחם, ייתכן שתפקוד "נפש השכלית" אינו מתאפשר טכנית (מלבד העיתים של איזון תרופתי, וגם זאת במידה מוגבלת מאד). כך, לרובם קשה לבצע REFRAMING הדורש "יציאה מעצמך" והרחבת פרספקטיבה: מאד קשה להם לדמיין מציאות עתידית או "לצאת מעצמם" בכל דרך שהיא.

3. טענות על הגישה היהודית

לאחר תצפית זו הזדמן לי לשוחח על מודל פסיכולוגי-יהודי עם מרצה בכיר באוני' העברית בי-ם שהבאתי לפניו את התיאור הנ"ל. וכך כתב המרצה:

"הדברים שכתבת יפים מאד. עם זאת, הם מזכירים את הגישה הקוגניטיבית, ועליך להבהיר במה הגישה היהודית שונה ממודל פסיכולוגי הקיים."

על כך השבתי לו בשני אופנים האפשריים:

א. "ראשית, המודל היהודי קדם בהרבה למודל הקוגניטיבי המקובל, ועל כן הגיוני יותר יהיה לדרוש הבהרה ממייסדי המודל הקוגניטיבי, במה הוא שונה ממודל היהודי"…

ב. ההבדל בין גישה פסיכולוגית-יהודית לבין גישה הקוגניטיבית:

הגישה הקוגניטיבית אמנם עוסקת בהחזרת מימדי הבעיה וההשלכותיה לפרופורציה הריאלית. אולם, בגישה הקוגניטיבית האדם עומד במקומו הנוכחי, ואילו בעיותיו עומדים לדיון – מנסים לשכנע אותו שלא יתן לצרותיו משמעות כפי שהוא נותן (אלא כפי שהמטפל מציע).

לעומתה, הגישה היהודית רואה במרכזה את אלטרצנטריות

(היפך האגוצנטריות) – "ביטול" של האדם עצמו לעומת תפקידו בעולם.

במילים אחרות, הגישה היהודית עושה REFRAMING גם לאדם.

להמחשת הגישה הבאתי סיפור שקרה עם אחד ממהרביים והחסיד שלו, שבא לרבי ושפך לפניו את מר ליבו. הוא עמד וסיפר לרבי למה הוא זקוק, ובשלב מסוים הרבי קטע אותו ואמר:

– "עד עכשיו סיפרת מה אתה צריך. האם חשבת למה צריכים אותך?"

לשמע הדברים החסיד התעלף.

זה היה REFRAMING אישיות שנעשה בבת אחת. מאוחר יותר, החסיד חשב על משמעות האמירה הזאת, והחל לראות את מצבו באור חיובי, עד שגם מצבו השתפר.

טענות כנגד גישה הקוגניטיבית ה"תאומה"

בגישה הקוגניטיבית ישנה בעיה: אם בטיפול האדם נשאר כיסוד מוצק, ואילו רק טענותיו עומדות לדיון (כמו בגישה הקוגניטיבית הרגילה) לכאורה – אין הצדקה מיוחדת שתפיסותיו וחששותיו יהיו פחות נכונות (מאיך שהמטפל רואה אותן).

אך אם האדם מפסיק להיות מרוכז בעצמו ("מבטל" את הנפש הבהמית) ועובר לסטטוס "נפש השכלית" – הוא רואה את כל כולו בהיבט כוללני יותר (כולל תפקידו בעולם), וכעת מוקד החרדה כבר לא תופס אצלו מקום (מקומו של ״תשאול סוקראטי״ בטיפול הקוגניטיבי בא למלא בדיוק את המשימה הזאת, כלומר להוציא את הכדור ממגרש של ״נפש הבהמית״ למגרש של ״נפש השכלית״: ״האמנם המצב הוא כזה קשה?״ וכו׳