במהלך הדרכת הורים שגרתית קיבלתי שאלה מעניינת:
האם ניתן לחנך בלי לכעוס?
באמת, הרי מעטים הם אלו שיכולים לחנך את ילדיהם בלי לכעוס. יותר מזה, אצלי אישית קיים בלב חשש, שאילו אתנהג עם ילדיי ב"רכרוכיות" (שאיננה הולמת חינוך רוסי טיפוסי…))) הם עשויים לגדול פראי אדם, פורקי עול אלוהים ואדם ומה עוד… ביטויים תורניים כגון "יש להכניס בהם יראה" ועוד צלצלו באוזניי.
ודווקא אז, ככשמעתי את השאלה "האם אפשרי לחנך בלי לכעוס", ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיתן לי תשובה, ואכן קיבלתי אותה!
הסברתי להם (ובד בבד גם לעצמי) מה שעוצר בעד הכעס הוא רגש אחר, חזק יותר – הבושה.
האם תוכלו לעמוד בזה?
"מה דעתכם על סיטואציה הבאה: בעוד 15 שנים אתה יושב עם הילד שלך וברגע מסויים הוא מתחיל להזכיר לך את כל מה שעשית לו? האם תהיה מסוגל להסתכל לו בעיניים?
אם כן, ודאי חינכת אותו בנחת ובשלווה. אם לא, בודאי תסמיק, תתחיל להצדיק את עצמך אבל… הרגע אבוד, הילד-המבוגר הזה כבר לא זוכר את מה שהוא עשה, אלא את מה שאתה עשית לו!
כן כן, הוא יבוא אליך בטענות מדוע אתה (המבוגר והבוגר בנפש) לא התעלית על העצבים, והגבת יותר מתוך האגו האישי הפגוע שלך, ולא מתוך טובתו. מדוע דיברת אליו בכעס והתעלמת מהבושה ומהבוכה הכי גדולה שלו. ורק הטפת, יותר בשביל עצמך מאשר בשבילו…"
לאחר שההורים יצאו שבעי רצון מהתשובה התיישבתי והקלטתי בשבילכם את קטע אודיו הבא.
האזינו, תהנו, וכמובן אל שתכחו לשתף את המסר בין חבריכם!
סיכום הטיפים
1. "לא תזיק" מצווה הראשונה בחינוך.
2. לא להעיר לילד בשעת כעס.
3. לתרגל טכניקות לוויסות העצמי.
נ.ב. ההסבר המלא ליישום שלושת המפתחות האלו נמצא בקובץ שמע, על מנת ללמוד עליהם עליך ללחוץ על תמונת הילד.
אם ברצונכם לללמוד יותר על וויסות עצמי ולדעת כיצד לחנך ילדים שמחים בנחת ובשלווה, השאירו את פרטיכם בטבלה מצד שמאל ואנו נחזור אליכם.
