אפשר לדבר על זה בטיפול שנים ארוכות. לצעוד, לדרוך, לסגת. להשתהות, ללכת לאיבוד, ליפול, לקום וליפול שוב. לחפש פתרון, ולברוח ממנו. לחפש את השורש בשורש של השורש ו.. כלום. דרך ארוכה.
"כנראה שלא נדע, עד שלא ניגע
ובאש עצמה עד שלא ניפול – לא נקום לתחיה…"
(גיל עקיבאיוב, שיר "נוסעים נוסעים" מתוך האלבום "תפילה לעני")
אפשר לדבר על זה בטיפול שנים ארוכות. לצעוד, לדרוך, לסגת. להשתהות, ללכת לאיבוד, ליפול, לקום וליפול שוב. לחפש פתרון, ולברוח ממנו. לחפש את השורש בשורש של השורש ו.. כלום. דרך ארוכה.
אפשר גם בדרך אחרת: טיפול CBT לפי "הגל השלישי" (ACT) – לקבל את הכאב בעזרת קשיבות, וויסות גוף-נפש. אימוץ הרגלים בריאים, הרחקת אנשים שליליים ולהקיף את עצמנו בדמויות חיוביות. ואז להבין שזו בעצם "דרך קצרה שהיא ארוכה".
יושבת מולי לינור. בחורה בשנות העשרים לחייה. חייה? אלו אינם חיים. ללינור יש דיכאון מאז היותה נערה בבי"ס יסודי.
לאחר שלמדנו איתה כיצד לנטרל ולהרגיש מוגנת בפני הביקורתיות של אנשים המשמעותיים לה (מה שהיה פוגע בה פעם אחר פעם כמו חץ בלב) עדיין נותרנו בבעיה: אפיסת כוחות. חוסר אנרגיה שמונע ממנה לעשות את מה שהיא מתכננת, את מה שהיא אוהבת. היא חוזרת הבייתה אחרי העבודה ומתיישבת בחוסר מעש וכך יכולה לבלות שעות, מול מסך טלוויזיה.
הפרק האסור
"מי זה שם בתוכי שצועק, שמנסה לאותת לי משהו? אבל אני לא מצליחה לשמוע אותו. כאילו איזה זכרון רוצה לפרוץ החוצה אבל אני לא מצליחה להזכר בו…" אומרת לינור. היא עוד לא יודעת שהיא הגיעה לפתח-סתרים שמאחוריו הסוד הגדול, ועימו גם הריפוי מהכאב הגדול. הריפוי מהדיכאון.
אנו ממשיכים לדבר ועולה משל על הר געש שנפלט ממנו לַבָּה בוערת. כל פעם נפלטת חתיכה כזו או אחרת, ואין לנו שמץ של מידע מה ייפלט בעוד רגע. אולם לעיתים הר הגעש רדום, מחכה לשעתו. הוא "רוצה" לפלוט, אבל זמנו טרם הגיע.
אין לנו אפשרות לדעת מה קורה בתוך הר הגעש בנפש. זהו "הפרק האסור", והכניסה אליו מוגנת על ידי הגנות התת מודע, ששומר על ה"עצמי" (ה"אני" הפנימי של האדם) מלהחשף לחוויות קשות שנצברו. התחושה המתמדת היא, שעצם ההצצה לתוך הר-הגעש שבנפש מסוכנת, ואפשר להבלע פנימה.התת-מודע משוכנע, שאם ה"עצמי" ייחשף למידע סודי זה, הוא עשוי להתפרק לגמרי – לאבד את השליטה על עצמו, לאבד את שפיותו ואף להתאבד.
לגעת באסור
וכאן, ממש כמו בשיר "נוסעים נוסעים" נדרש האומץ לפרוץ את ההגנות, לרסק אותן ולגעת בלַבָּה הרותחת. לא להזרק לתוכה, אולם לעמוד מולה, לשאת אותה על כפיים. לאמץ אותה אל הלב בשתי ידיים. זה לא פשוט עד כדי בלתי אפשרי, אבל רק זו הדרך. ואין משהו אחר. אותם הזכרונות השורפים שהודחקו ולא נותנים מנוח עד שיקבלו את מקומם בחייה של לינור, שלא תוותר עליהם (כפי שעשו הוריה כל החיים) אלא תרד אליהם ותהיה איתם בחוסר אונים, באפיסת כוחות – "עימו אנכי בצרה". ולא תתפרק.
שבויים במעגל חיים
איך מוצאים את הדרך למקומות המודחקים הללו? ואיך זה נעשה בטיפול? קשה לתאר זאת במילים, אך זהו בדיוק תפקידו של המטפל, כמורה דרך שמוכן לרדת עם לינור למעמקים, אל הלא נודע. הוא לא יודע לאן ילך וכיצד ימצא את הדרך חזרה, אולם הוא יודע לשמור על בטחונו ולהעניק את הביטחון הזה גם ללינור. היא מרגישה את הביטחון הזה, ומוכנה להתחיל בפירוק ההגנות. אז יתחיל להשמע הקול הדק הזה, שמנסה לאותת לה משהו, ואז היא תתחיל לשמוע את הזעקה החרישית שהודחקה אצלה שנים רבות. לרוב שלא באשמתה.
לא לפחד מהר געש
לינור תגלה תכונה חדשה: לשאת את הכאב ולא לברוח ממנו. הרי הסיבה מדוע אנשים מעדיפים להיות עסוקים כל הזמן או להיות מכורים לסם/אינטרנט/עבודה, היא בכדי שלא ישאר זמן ריק, כי באותם רגעים אותם החלקים הכואבים עשויים לצאת החוצה והסוף יהיה לא טוב. אולם היכולת לקבל את הכאב הפנימי ולא לברוח ממנו, היא היכולת המרפאה. לאט לאט, בדפיקות קטנות יתפרקו החומות והחלקים הרגישים יקבלו את מקומם החדש בחייה של לינור. ואז לא יהיה מה שיפריע לה להכיר את עצמה מחדש ולהפנות את כוחותיה וכשרונותיה לאפיקים החיוביים בחיים, מתוך תחושת שלימות ונינוחות.
