■ היום הגיעה אלי לטיפול ילדה בת 10 שמאד פחדה מהאזעקות. לא מהטיל, לא מהמוות, אלא מקולות האזעקה. הילדה הייתה בטוחה, שמי שמשמיע את האזעקה אלו המחבלים מעזה שרוצים להפחיד אותנו■ כעת הוא זמן המלחמה. אין לנו מושג מתי זה ייגמר, אך הסוף לא נראה ואפשר לקחת בחשבון שזה הולך להימשך עוד הרבה זמן ■

יש משהו מיוחד במלחמה הזאת בשונה מפעולות לחימה הקודמות. הפעם זה הגיע למרכז הארץ (ובעצם לכל חלקי הארץ) והמחשבות עם הרגשות הקשים מפעילים את כולנו.

כל משפחה ומשפחה מרגישה היטב את ההפגזות מהדרום, וילדים שלנו מבטאים את הפחד שלהם כל אחד בדרכו: ישנם ילדים המפחדים לישון לבד בלילה, ויש כאלו שיפחדו לצאת לרחוב. יהיו כאלו שיפגינו "אומץ" ולא ירצו להיכנס למקלט, אולם בהמשך היום יתנהגו בצורה קצת "דביקה" להורים… ויש כאלו שפשוט ישבו עם מועקה וימתינו לאזעקה הבאה.

זה בסדר לפחד
הפחד הוא דבר טוב עבורנו, הרי הפחד שומר עלינו שנהיה זהירים. על הילדים לדעת שזה בסדר לפחד. בכלל, זה בסדר להרגיש, רגש הוא לא חסרון. הוא פשוט שם, וזו עובדה גמורה. אנו ניתן לרגש לעבור בתוכנו, וגם נשחרר את עצמנו מהכאב שבא בעקבות הרגש.

"אבל הסברתי לו כבר הרבה פעמים שאין ממה לפחד!"

הפחד לא מבקש סיבות, וגם אם אתם מוגנים היטב, עדיין ילדיכם יפחדו מהבלתי נודע. את ילדיכם בגיל 3-5, אין טעם לנסות ולשכנע אותם בצורה שכלית, וזאת משתי סיבות:
1. כי גם ההגיון שלהם לא מפותח דיו,
2. הרגשות שלנו לא באים ממקום שכלי, וכן גם הפחד.

גם ילדים בגילאי 7-12, המתחילים להבין את מושגי ה"חיים" ו"היפך החיים", עדיין לא יפנימו את הסכנה וייתכן שיחוו חרדה לאורך כל שעות היום בלי קשר לנפילת הטיל עצמו.
בשיחה עם הילד חשוב מאד להעניק תוקף לפחד שלו, וגם כשמדובר ב"ילד חכם שמבין הכל" – הוא צריך לקבל תיקוף לרגשותיו, ואסור להפוך את הפחד ללא ראוי ולא לגיטימי. אין מה להתבייש בפחד.

אז מה עושים?

אנו רוצים להרגיע את ילדנו, וראוי שקודם נסתכל על עצמנו: האם אנו משדרים רוגע? ילדים קולטים אותנו מצוין בדרך עקיפה, ובין אם נרצה זאת או לא, אנו "שקופים" מולם.
ילדים קולטים לא את ה"מה" נאמר אלא "איך" נאמר,"ולפי זה מקבלים תפיסת מצב הן לטוב והן למוטב. ילדים לא יודעים מה זה "מוות", ומה זה "רקטות", אבל הם מסתכלים על תגובות המבוגרים למצב, ומבינים שקורה פה משהו לא טוב.

לכן, לפני שנבקש להרגיע את ילדנו, ראוי שנשים לב כיצד אנו בעצמנו תופסים את המצב הנוכחי, על מנת להעביר לילד את הביטחון ולא את חוסר האונים והפחד.
לסיכום: נרגיע את עצמנו ואז נפנה אל הילדים.

ילדים הם ילדים, ומה לעשות שכל דבר שהם רואים או שומעים מהמבוגרים או מהסובבים מוכפל בתודעתם פי כמה וכמה. כל שכן כשמדובר בסכנה כשלהי, שכשילד לא מבין מה קורה, הוא מכפיל את מה שמצליח לקלוט והחרדה שלו מתעצמת. "אם הוריי לא מספרים לי, לך תדע איזה דבר נורא קורה פה".

לכן, חשוב מאד לדבר עם הילדים ולשתף אותם בדעותיכם לגבי המצב הביטחוני ולהקנות להם ראיה נכונה ופרופורציונלית של הדברים. הסיפור (שבתחילת הכתבה) ממחיש מצב שבו הורי הילדה (שהינם לטעמי דווקא מביני עניין) פשוט לא ראו צורך מיוחד לשוחח עם הילדה בת ה-10 על משמעות האזעקה והמתרחש בסביבתה. בעקבות כך, הילדה הבינה את מה שהבינה, הסיקה את מה שהסיקה ו… נזקקה לטיפול בשל "חרדת האזעקה".
לסיכום: לדבר עם הילדים על המצב. להקנות להם ראיה נכונה.

צריך לדבר עם הילדים גם כשמדובר בגיל כזה שבו לכאורה הם עדיין לא מבינים. מדוע? עצם הדבר, שהילד שומע את ההורים שלו מדברים על המלחמה בטון שקול ורגוע – הרוגע הזה דבק בו. ילד אומר לעצמו "טוב.. אני לא מבין הרבה, אבל הוריי נראים דווקא בסדר עם זה. כנראה שהמצב לא נורא".
סיכום: לדבר גם עם הקטנים.

מה בדיוק לומר לילדים על המצב? ומה לא כדאי לומר?

בשיחה עם הילדים (בכל הגילאים) אנו לא נמעיט מגודל הסכנה. למשל, לא נאמר להם על אזעקה שזהו "מטוס שעבר בשמיים" וכדומה. ילדים לא "יקנו" את זה וביטחונם האישי יתערער עוד יותר.

בשיחתנו איתם אנו נודה על כך שמדובר על סכנה ממש ככל הסכנות שמסביבנו (תאונות דרכים, שריפות, מחלות, חבלות, ניתוחים וכו' רח"ל) רק מה, "כעת נוספה לנו זמנית עוד סכנה, והיא מהטילים שאויבינו שולחים לנו מרחוק". נודה לקב"ה על הניסים שעושה לנו (כ-1,000 טילים נפלו עלינו וברוך השם אנו חיים ובריאים). לילדים בוגרים יותר (8-9) ניתן להשוות את ההפגזות לתאונות דרכים ולציין, שבמציאות מוכח שמעבר חציה הרבה יותר מסוכן, אולם בכל זאת אנו לא נמנעים מלעבור חציה… וכאן, ברוך ה' יש לנו את האזעקה, שמזהירה אותנו מפני התקרבות הטילים. הלוואי שגם בכביש הייתה לנו אזעקה, המזהירה מפני הרכב המתקרב. יש להסביר, שהאזעקה מחוברת למצלמה שמזהה את מעוף הטיל עוד בגבול עזה, והטיל מגיע אלינו רק בסופה.

חרדה – ממה בדיוק?

יש לברר אצל הילדים ממה בדיוק הם מפחדים. עצם השאלה יכולה להישמע מוזרה: "מה זאת אומרת ממה, מהטיל". אולם, אנו נגלה שיש ילדים המפחדים רק מקול האזעקה, ויש שיפחדו מהריצה הבהולה למקלט. ישנם שיפחדו מה"בום", ויש שיחוו חרדה לאורך כל היום שמא האזעקה תתפוס אותם במקום הלא מתאים ולא ידעו מה לעשות.

אנו כהורים נתייחס לכל פחד כזה בפני עצמו, ונעשה איתם עבודה מקדימה וכדלהלן:

חרדת האזעקה– נשוחח עם הילדים: "ברוך השם שיש לנו אזעקה שמזהירה אותנו מפני הטיל המתקרב" (כנ"ל). תרגול: כדאי להקליט את האזעקה לנגן MP3 ולעודד את הילד לשחק עם הצליל – שהילד עצמו יפעיל את ההקלטה לכמה זמן שירצה, יכבה מתי שרוצה, ישחק עם הווליום וכו'.

הריצה למקלט– באם זה אפשרי, נשתדל שלא לרוץ למקלט אלא ללכת בנחת. עצם הריצה משרה דאגה. אמת, לא פשוט לנוע ביחד עם 10 ילדים בנחת, אולם אפשר לתת לכל ילד להיות אחראי על ילד אחר שמתחתיו בגיל, וזה עצמו דבר שמועיל מאד – "סומכים עלי בעת הסכנה".

כדאי להגיע ביחד למקלט גם לא בשעת האזעקה. לתרגל את ההליכה, את הכניסה ואת מה שנעשה שם (תהילים, שירה – מאד מומלץ ברגעי מתח). כדאי לשאול את הילדים מה הם רוצים שנכין במקלט: שתיה, ממתקים, דפי צביעה וטושים וכו'. נציע להם לקשט את קירות המקלט בציורים.

פחד בעת הפיצוץ – כשנשמע את הפיצוץ כדאי מאד לשיר עם הילדים משהו שמוכר להם, משהו שקשור להודיה לה'. עצם השירה יש לה אפקט של הרפיה גופנית משחררת, אנו מוציאים את המתח בשירה חזקה והדבר עוזר מאד.
דאגה כל היום – הדאגה היא "שמא האזעקה תמצא אותי לא מוכן/ה". ילד שדואג, יכול לחוות מתח תמידי, להימנע מיציאות החוצה ואף הנטייה להסתגר בחדרו. יש להקדיש זמן ולדון עם הילד מה בדיוק אפשרי לעשות ברחוב, בחצר ובבית כשאזעקה תופסת אותנו לבד. אפשר לכתוב את הדברים על הפתק והילד ישמור אותו בכיס (ונכון בשעת המעשה הוא לא יזכור על הפתק, אבל סביר להניח שהתת-מודע שלו יפעל לפי מה שדובר).
הפגת המתח שמצטבר בגוף – גם בחלוף מצב סכנה גופנו עדיין ממשיך "לאגור" אדרנלין ולשמור על הדריכות. מצב הדריכות יכול להימשך למשך שעה הקרובה, למשך יום, שבוע, חודש ואף יותר. עלינו ללמוד וללמד כיצד לפרוק את מטעני המתח המצטברים בגופנו, וזאת באמצעות תרגילי הרפיה:

1. נשימה – להאט את קצב הנשימה כמה שרק אפשר. לנשום מהאף קצרות, ולנשוף מהפה ארוכות. פחות להכניס אוויר, יותר להישאר ללא החמצן עד כמה שניתן. החמצן הוא 'בעירה', והיעדרו – מביא לרגיעה.
2. התכווצות חזקה – תוך כדי נשימה כנ"ל, לכווץ חזק מאד את הגוף ולשהות כך כמה שניתן. בנשיפה – להרפות את הגוף בבת אחת (שהגוף יהיה רך כמו ספוג).
   לבצע עשר פעמים.
3. קפיצות על המקום, סיבובי ידיים, האטת כל תנועות הגוף (גם כשהלב פועם חזק ומהר מאד – 'להוריד הילוך' ממש בכוח). רפיון כולל של הגוף למשך חמש דקות רצופות.

בכלל, כדאי לשמור על רפיון הגוף כל הזמן, ולא רק בעת האזעקה. על פי הרמב"ם גוף רפוי הוא סגולה לבריאות פיזית ונפשית.

כאשר בעזרת ה' המלחמה תסתיים, ראוי לציין עם הילדים את סיומה ב"סעודת הודיה". ילדים צריכים להרגיש שהגיע הסוף (בינתיים…).

במידה ואתם מרגישים שילדיכם ממשיכים לחוות סימני חרדה גם כחודש לאחר תום המלחמה, כדאי לפנות לייעוץ אצל מטפל/ת בעלי הסמכה מיוחדת לטיפול בטראומה.

_________

כתבה זו התפרסמה בעיתון "המודיע" 20.07.14